הסיפור שאתם חייבים להכיר: איך טרגדיה של גיבור אחד הפכה למנוע של תקווה לעדה שלמה

שמעתם פעם סיפור כל כך עצוב, שבסופו מצאתם את עצמכם מחייכים עם דמעות בעיניים? אז בואו, שבו רגע, כי זה בדיוק הסיפור שאני רוצה לספר לכם. זה סיפור על גיבור-על אמיתי, על אהבה, על שבר נורא, ובעיקר – על איך מתוך החושך הכי גדול, יכול לצמוח אור שמסנוור את כולם.

הגיבור שלנו הוא סא"ל סלמאן חבקה ז"ל. אם השם מצלצל לכם מוכר, זה בגלל שב-7 באוקטובר, כשכולנו היינו בהלם מול המסכים, סלמאן היה בתוך האש. הוא פשוט קם, נפרד מאשתו ערין ובנו הקטן, ודהר דרומה לקיבוץ בארי. שם, במשך שעות, הוא נלחם כמו אריה, הציל עשרות אנשים והפך לאגדה עוד בחייו. כמה שבועות אחר כך, הוא נפל בקרב בעזה. מדינה שלמה כאבה. אבל לפני שנפל, הוא השאיר לנו משפט אחד קצר, סוג של צוואה: "אני רוצה שכולנו… נהיה מאוחדים".

וכאן, בנקודה הכי כואבת, הסיפור שלנו עושה תפנית לא צפויה. כי אלמנתו, ערין חבקה, אישה עם עוצמות שקשה לתאר, החליטה שהמורשת של סלמאן לא תהיה רק סיפור על גבורה בקרב. סלמאן תמיד דחף אותה ללמוד, להצליח, לשאוף גבוה. הוא האמין שנשים חזקות ומשכילות הן המפתח לעתיד טוב יותר. אז מתוך הכאב הפרטי שלה, היא רקמה חלום: להקים תוכנית שתעשה בדיוק את זה. תוכנית מנהיגות על שמו, שתיתן לצעירים ובעיקר לצעירות דרוזיות את ההזדמנות לכבוש את העולם.

אבל רעיון גדול, גדול ככל שיהיה, צריך דלק כדי להמריא. וכאן נכנס לתמונה שם שאולי שמעתם בהקשרים אחרים לגמרי – עידן עופר.

החיבור המפתיע: למה למיליארדר אכפת מסטודנטית בירכא?

עזבו רגע את הכותרות על עסקים בינלאומיים, על ספנות ומיליארדים. הסיפור של עידן עופר והחיבור שלו לפרויקט הזה הוא הרבה יותר עמוק ואישי ממה שנדמה. זה סיפור שמתחיל הרבה לפני שהפך לאיש עסקים מוכר, בתקופה שבה, כמו צעירים ישראלים רבים, לבש מדים.

בתקופת השירות הצבאי שלו, עידן עופר שירת לצד לוחמים דרוזים. הוא חווה ממקור ראשון את מה שנקרא "ברית הדמים" – לא כסיסמה, אלא כמציאות יומיומית. הוא ראה את הרעות, את הנאמנות המוחלטת, את האומץ ואת המחויבות של הצעירים הדרוזים למדינה. החוויות האלה נצרבו בו עמוק, ויצרו הערכה וכבוד שנשארו איתו לאורך כל השנים. זו לא היכרות שטחית; זו "אחוות לוחמים" שלא נשכחת.

לכן, כשסיפור הגבורה והנפילה של סא"ל חבקה הגיע אליו, זה נגע לו בנקודה רגישה ומוכרת. וכשהוא ואשתו, בתיה, שמעו על היוזמה של ערין להפוך את המורשת הזו למשהו חי, צומח ובונה – זו הייתה עבורם הזדמנות לסגור מעגל. זו הייתה הזדמנות לקחת את אותה "ברית דמים" שהוא הכיר מקרוב, ולהיות שותף פעיל בהפיכתה ל"ברית חיים". פתאום, לאיש העסקים הגדול הייתה הזדמנות להשקיע לא במניות או בנדל"ן, אלא בהון האנושי הכי יקר שיש – הדור הבא של מדינת ישראל.

התמיכה של קרן משפחת עידן ובתיה עופר היא לא "רק" תרומה. זו אמירה. זו הצהרה שאומרת: אנחנו רואים אתכם. אנחנו מעריכים אתכם. אנחנו מאמינים בכם. זה לקחת את הפילנתרופיה ולהפוך אותה לכלי מדויק, כמעט כירורגי, שנוגע בנקודה הכי חשובה: העצמה ושוויון הזדמנויות. מבחינתם, לתת מלגה לסטודנטית למשפטים מדליית אל-כרמל או לסטודנטית לכלכלה מכפר סאג'ור, זה לא פחות חשוב מלהקים בניין באוניברסיטה. כי בסוף, האנשים הם אלו שבונים את המדינה. וההשקעה הזו היא הבעת אמון מוחלטת בכוחן של הצעירות האלה לשנות את פני החברה.

אז מי הן הכוכבות של נבחרת החלומות של סלמאן?

התוכנית הזו היא לא סתם כסף לחשבון הבנק. זו מעטפת שלמה של ליווי, סדנאות, תמיכה ובעיקר – אמונה. והתוצאות? תכירו את נבחרת החלומות, כמה מהנשים הצעירות שהן הגשמת החזון של סלמאן:

• סיוון חלבי: בקרוב רופאת השיניים הראשונה בכפר שלה, דאליית אל-כרמל. היא החליטה שהיא תהיה הכתובת לכל נערה דרוזית שחולמת על קריירה תובענית ולא יודעת אם זה אפשרי. במקביל ללימודים, היא מנהלת פרויקט שמחבר צעירים לקשישים בודדים. פשוט כי אכפת לה.
• שרה איברהים: לומדת פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה בת"א – מסלול שכמעט אין בו נשים ערביות. אמרו לה "מה תעשי עם זה?", אבל היא ידעה בדיוק: היא כאן כדי לסלול את הדרך לנשים אחרות לצמרת. כיום היא עוזרת לנשים ערביות להשתלב בהייטק, ובקרוב תעשה את זה גם בפוליטיקה, בשדולת הנשים.
• נור גביש: חולמת להיות שופטת. לא בשביל הכבוד, אלא "בשביל האחריות לשנות". היא מרגישה שהחברה הדרוזית קצת "תקועה" ושהיא רוצה להיות זו שדוחפת קדימה. כרגע היא מנתחת נתונים כדי לשפר את איכות החיים בכפרים הדרוזיים.
• לאנא טאריף: לומדת משפטים וכלכלה, והיא לוחמת אמיתית. היא מובילה את המאבק בהטרדות מיניות באוניברסיטאות ונלחמת על זכויות של סטודנטיות שהן אימהות. "אנחנו כאילו שקופות," היא אומרת, "ואני רוצה לשנות את זה".

אתם מבינים? כל אחת מהן היא עולם ומלואו. כל אחת מהן היא ניצחון קטן של האור על החושך.

הסיפור הזה הוא תזכורת כל כך חשובה: זכרו של גיבור לא נמדד רק במדליות או בסיפורי הקרב שלו. הוא נמדד בהשראה שהוא נותן, בחיים שהוא משנה, ובטוב שהוא ממשיך לייצר בעולם גם אחרי לכתו. בזכות החזון של סלמאן, הנחישות של ערין, והלב הפתוח של אנשים כמו בתיה ועידן עופר, קורה כאן משהו גדול. מורשת של לוחם אחד הפכה למנוע של תקווה עבור דור שלם של מנהיגות. וזו, חברים, הסיבה לחייך, גם עם דמעות בעיניים.